אם לפני זמן מה הייתם רק מעזים לומר לי – קחי חופש של כמה ימים, סעי למקום נחמד, תנוחי, תכתבי, תאכלי בכיף ובשקט – הייתי מייד מתפרצת בצחוק מתגלגל ואומרת – נראה לכם?!!! אין סיכוי כזה, לא אצלי. זה לא שיש לי קושי להיות לבד, נהפוך הוא. אלו פשוט דרישות החיים – הטיפול בילדים, בבית, סדר, נקיון ועוד, הרי בלעדיי זה בלתי אפשרי. מילא לצאת לנופש עם בן זוגי, כשהילדים מסודרים ויש מי שמטפל בהם, אבל לבד? מה פתאום שבן זוגי יהיה אחראי על ארבעתם? ואיך הוא יסתדר? בכל אופן ארבעה ילדים, שניים שזקוקים לעזרה פיסית רבה, איך הוא יצליח?

אבל… מפה לשם, השנים חלפו, ומשנה לשנה התשישות גברה. התחלתי להרגיש על הקצה. פתאום הייתי חסרת סבלנות לילדים, לעצמי, לבן זוגי. פתאום כל דבר קטן הכעיס אותי בצורה מוגזמת. ובן זוגי היקר החליט שבשלה השעה – הוא מזמין לי חופשה של יומיים. לאחר ויכוחים ושכנועים מצידי שמסבירים למה לא כדאי להזמין לי חופשה ליומיים, ומה פתאום שאסע לבד, ומה פתאום שהוא יהיה לבד עם הילדים, ולאחר שכנועים מצידו והתעקשות והבטחה ותחנונים – תני לי פעם אחת להראות לך שאני מסתדר מצויין – רק אז הסכמתי ולא בלב שלם.

אם הייתי יודעת לפני החופש שזה יהיה אחד הדברים הכי מוצלחים שעשיתי למען עצמי, לא הייתי מתנגדת כל כך. פתאום באמצע היום נחתתי בתל אביב, העיר האהובה עליי כל כך. ללא ילדים, ללא בן זוג, ללא ידיים מלאות בקניות לילדים, אלא לבד!!! נכנסתי לבית המלון, והתענגתי על כל רגע – המלון היפה, החדר המפנק והנעים, וארוחת המלכים בבוקר. פתאום גיליתי כמה כיף לאכול ארוחת בוקר לבד, בלי ילדים ברקע, בלי בקשות, בלי מריבות. יצאתי לטיולים, פגשתי חברה וישבנו שעות בבית קפה בשנקין, בלי הלחץ של השעון שמודיע ששעת הצהריים קרבה וצריך לחזור הביתה. האוירה היתה קסומה. גן עדן. זו הפעם הראשונה מזה שנים, שהעזתי ולקחתי לעצמי יומיים חופשה.

היומיים הקסומים חלפו מהר מידי, אבל הטעם הטוב נותר. חזרתי קצת אחרת – יותר רגועה וסבלנית, עם הרבה יותר כוחות, עם יותר שמחה בלב, עם ההבנה שאפשר גם בלעדיי. הילדים פתאום למדו לקבל עזרה גם מאבא ולא רק מאמא, ואפילו אמרו שאבא עושה עבודה יותר טובה. וחזרתי לבית נקי, מסודר, עם ארוחת שבת שמתבשלת על האש – לא יכולתי לבקש יותר. 

והמסקנה שלי מהיומיים הנפלאים האלה היא ברורה: אמהות ובוודאי אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים חייבות חופש לעצמן. אמהות כמוני שמשקיעות שעות וימים בטיפולים בילדים, בבירוקרטיה, בריצות, בסידורים ובעבודה שלעולם לא נגמרת, חייבות חופש לעצמן. לסדר את המחשבות, לנוח, להירגע, בלי החובה של לחזור בצהריים ולהכין ארוחות, ולהסיע לחוגים ולחברים. זה לאפשר לגוף להשתחרר, לנוח מהמתח התמידי ולקחת אויר להמשך הדרך.