לשנות דפוסי חשיבה זו משימה לא פשוטה בכלל, אבל אפשרית, אם רק רוצים מספיק. כשהבנתי ששני בניי עם ניוון שרירים, ידעתי שאני אעשה הכל למענם. אנחנו תמיד עושים הכל למען ילדינו, בוודאי כשיש לנו ילד עם צרכים מיוחדים ואז אנחנו עושים אפילו יותר. ההבנה שיש לי שני בנים שזקוקים לעזרה בביצוע פעולות, להשגחה, לליווי מיוחד, לא איפשרה לי לחשוב אחרת. מאז שילדיי נכנסו למערכת החינוך תמיד דאגתי לשמור על קשרים טובים עם הצוות, עם העיריה, ועם המתיא, עם הסייעות, ועם היועצת. ובכלל הייתי מה שנקרא – כאן, שם ובכל מקום. הייתי מעורה בכל מה שקורה בבית הספר, נכנסתי לבית הספר כמעט בכל יום כדי לוודא שהכל עובד כמו שצריך, יצאתי לטיולים עם בני הגדול כשהסייעת לא יכלה לצאת, אפילו הסעתי לאירועים שונים בעיר במקום לדרוש מונית. כי חשבתי שכך עליי לנהוג.
אחר הצהריים הבית שלי היה מלא בחברים של הילדים, בקיץ חצי קייטנה, כולל הפעלות ויצירות ומשחקים. הייתי האמא הכיפית הזאת שתמיד יש אצלה מלא ממתקים ותמיד מזמינה לארוחות. תמיד הייתי גם האמא המסיעה את החברים, ומחזירה כל אחד אל פתח ביתו, היישר אל הוריו.
ואחר כך הגיעו פעילויות של עמותות מחוץ לרחובות. כמובן שהסעתי, והמתנתי כמה שעות עד שהפעילות תסתיים, חוזרת עייפה, ורצוצה ומגלה שבנותיי כבר נרדמו. כך במשך כמעט שנתיים הסעתי לכל פעילות שצריך, טרמפ לכל מי שצריך וכמובן מחזירה ומפזרת את כולם בבתיהם בתום הערב. ואחר כך הגיעה תקופה שבה הפכתי להיות מגשימת משאלות – הייתי במפגש של נהגי מכוניות מירוץ, הייתי בבסיסים צבאיים ואפילו בחברת הייטק גדולה, והכל כדי להגשים לבניי כל משאלה שרק עולה על שפתותיהם.
וזה לא שסבלתי, להפך, היו מקומות שזה היה כיף גדול. אבל הרגשתי שאני שוחקת את עצמי. שאני מכחישה לגמרי את הקושי והעומס שאני עומדת בו. התעלמתי מכאבי הגב, מהלחץ, מהעייפות הכרונית, והכל למען בניי.
עד היום אני עושה למען בניי, אבל למדתי את המינון הנכון לי. בעבר רק המחשבה על לא להסיע אותם לפעילות, או לאפשר להם לנסוע באוטובוס או ברכבת עם מלווה, היתה מסוגלת לערער אותי. להגיד להם לא להזמין חברים, או להזמין חבר בלי לבקש שיישאר לארוחת ערב, היה משהו שלא עושים. נחשבתי לאמא מדהימה, אלופה, משקיענית, ולא שמתי לב שאני בעצם שוקעת.
היום אחרי שעברתי משבר, למדתי לשנות את דפוסי המחשבה שלי. מותר לי להגיד לא. מותר לי לא להסכים שיבואו אלינו חברים, מותר לי לא להסיע לפעילויות, למדתי איך לחלק את זמן האיכות בין הבנים לבנות, ואיך לאפשר לעצמי לנוח, להירגע. ופתאום מצאתי שהמסרים שאני מתחילה להעביר לילדיי, הרבה יותר נכונים לי.
פתאום אין יותר – הבנים חולים אז מגיע להם כי אין להם אפשרות אחרת. נכון הם חולים, נכון אין להם תמיד את אותה האפשרות כמו לבנותיי, ועדיין לא בגלל זה אני צריכה לעשות למענם משהו שהוא מעל לכוחותיי. פתאום בניי למדו לקבל לא, ולמדו שאמא היא לא כלי שרת שיעשה הכל למענם. לעיתים זה יצר אכזבה, ויחד עם זה גדילה, התבגרות. למדתי לזוז הצידה. למדתי להפסיק לנהל את בית הספר, להפסיק להתערב ולתת לדברים לקרות. למדתי שלא מתפקידי להסיע, או לברר על טיולים נגישים – יש אנשים שמקבלים שכר עבור הדברים האלה. והשינוי הזה הביא איתו המון טוב.
היום אני מרגישה שהעשיה למען בניי הפכה למאוזנת. עבורי זה היה לשנות סדרי עולם, אבל לא ויתרתי. למדתי לעצור, לחשוב, לדאוג לעצמי, לשאול את עצמי רגע לפני – מה באמת מתאים לי, מה הכי נכון עבורי בעשיה הזאת. וגיליתי שכשאני אומרת לא – הילדים לומדים שהם לא היחידים, שיש עוד פרמטרים שצריך להתחשב בהם, והאמת הם מתבגרים ולומדים להבין, ולהסתדר עם מה שיש. וכשלאמא טוב, גם לילדים טוב, גם אם הם ויתרו על פעילות, או על משהו שרצו לעשות.