מתקרבים לסיומו של יום, השמש מתחילה לשקוע, הגוף כבר כואב מהסעות הלוך ושוב, מליווי לחוג ולחבר, מטיפולים אצל רופא שיניים, מרכישה מהירה של יומן לילדה כי שכחתי לקנות במהלך החופש הגדול. הסלון המקסים שלי, עם הספה הכחולה-אפורה, עם הכריות הצבעוניות שמונוחות עליה, צבעי השמש שמתחלפים ונהפכים אדומים וצהובים וכתומים, שולחן הקפה היפה, קוראים לי להכנס לאוירה. אוירת אחר הצהריים רגועה, בה אפשר לשתות קפה בנחת, ולפטפט עם בן הזוג. שעתיים נדירות ששנינו פנויים, ושילדינו לא בבית. הבית די מבולגן, ערימת הכביסה מאיימת לגלוש מחדר האמבטיה החוצה, הקניות שהגיעו במשלוח טרם מצאו את מקומם בארונות, ואני בוחרת להתעלם. הכי טבעי לי זה לטפל בענייני הבית, אבל הפעם לא. למראה הנוף הנשקף אליי מהסלון, והשמש השוקעת, אני נכנסת לשלווה ולרוגע, וההבנה לא מאחרת להגיע – יש לנו שעתיים לבד. שעתיים של זוגיות, שעתיים נדירות, קסומות, ואין טעם לוותר עליהן לטובת סידור הבית. אני מבינה שהבלגן יישאר תמיד, רשימת המשימות רק תלך ותגדל, הילדים דורשים וידרשו את הטיפול והליווי שלנו, ויש ימים שהגוף כואב מרוב משימות וטיפול בילדים, ואין טעם לחכות לערב, או ליציאה לבילוי. עכשיו יש לנו שעתיים, עכשיו זמן זוגי. עכשיו צריך לתפוס את השעתיים האלה בשתי ידיים, לחבק אותן ולהנות מהזוגיות שנשחקת בתוך עומס החיים. פתאום הגוף רפוי, הנשימות עמוקות ורכות, ואני מאושרת על הבחירה בזמן הזה לטובת זוגיות.

זוגיות במשפחה של ילדים עם צרכים מיוחדים, היא מאד מורכבת, זמן אישי לעצמך ולזוגיות כמעט ולא קיים וצריך ללמוד לייצר אותו. אבל מה, לעיתים אין כוח. בסוף היום, אפילו לצפות בטלויזיה אין לי כח. וכשיש רגע קסום שכזה, זה הרגע. להשתיק טלפונים, להתעלם מהבית, ולתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים. השעתיים האלה היו עבורי טובות יותר מכל בילוי אחר. ואני שמחה שבחרתי, למרות הדילמה אל מול הבית המבולגן, בעצמי, ובזוגיות.

הבנתי שהרגעים הנדירים והקסומים האלה, הם הרגעים הנפלאים של החיים, הם הרגעים שצריך לשאוף אליהם ולחבק אותם ברגע שהגיעו. לפעמים לא צריך תכנון גרנדיוזי של יציאה לחופשה וסידור של מי שישמור על הילדים, לפעמים מגיע רגע כזה, שעתיים נדירות כאלה, רק צריך לתפוס אותן ולהנות מהן.