לפעמים הבחירה הכי טובה היא להרפות. הרפיתי, שחררתי, הרמתי ידיים, ויתרתי. ונחשו מה? חזרתי לנשום. לפעמים עדיף כך – להתבונן על התמונה מלמעלה ולבחור את הנכון והמדוייק ביותר עבורי.
אז שחררתי!!!
כמו בכל שנה מגיע שלב מסיבת הסיום ועימו הדיונים על האופי הנגיש של הפעילות – נגישה ברובה לפי חוזר מנכ"ל, או נגישה כולה לפי רצון טוב. בכל שנה מישהו דואג לשלוף ולהשתמש בחוזר מנכ"ל. לפני כמה שנים היה אפילו הורה שהציע שהבן שלי לא יהיה היחיד שלא ישתתף בפעילות, עד כדי כך הצעתו חלחלה, שהילדים עצמם (בכיתה המקבילה לכיתה של בני), פנו לילדי כיתתו של בני ואמרו: "ואו, אכלתם אותה, אתם לא יכולים לעשות פעילות אתגרית והכל בגלל ילד אחד". כן כן – אני כותבת את זה וזה נשמע הזוי. אבל זה אמיתי לגמרי.
בכל שנה הזעם והעצבים רק גוברים. ההתעסקות סביב עניין הנגישות גובה מחיר כבד, ועוד מכה להתמודדות שממילא מורכבת. ובכל שנה סביב טיולים ופעילויות – מריבות, ויכוחים, אמירות לא נעימות. השנה למשל הורה עודד את ילדו להוציא עצומה נגד קיום הטיול השנתי הנגיש. העצומה הזאת גרמה לכך ששאלו אותי אם אני מסכימה שמסלול הטיול ישתנה (אחרי שכבר נקבע והוא נגיש כולו), והבן שלי יישב בחלק לא קטן מהטיול באוטובוס. כמובן שסירבתי בכל תוקף.
הויכוחים האלה גומרים אותי. גם אם אני יוצאת כשידי על העליונה, והטיול או הפעילות יונגשו עד הסוף, אני נשארת חבוטה וחבולה, עם נפש פצועה וטראומה לעוד שנים רבות.
לפני כמה ימים שוב החל דיון לגבי פעילות סוף השנה, שוב נשלף חוזר מנכ"ל, שוב פנו אליי שאעזור לחפש ולחשוב על פעילות מתאימה. פניתי לזה ולהוא, הייתי עצבנית נורא, לא ישנתי בלילה, קמתי מסוחררת, והתעסקתי רק בעניין הזה.
ואז לפתע פתאום, הצלחתי לצאת מעצמי, להתבונן ממעל, ולהגיד לעצמי – עד כאן. כל שנה מלחמות, כל שנה מאבקים, כל שנה את נפגעת מחדש. לא עוד. הבחירה בידיי. בצעד אמיץ ולגמרי לא מובן מאליו (בטח לא מובן ומוכר לי) החלטתי שאני מעבירה מסר שונה לבית הספר. ואת המסר העברתי דרך גורם שלישי וכך אמרתי – אני מבינה שיש עניין עם נגישות, אני ביררתי עם זה וההוא, מעכשיו זה בידיכם. תבחרו – מסלול נגיש כולו, מסלול נגיש ברובו, מסלול לא נגיש שבו הבן שלי יישב בג'יפ או באוטובוס. אני לא מתעסקת עם זה יותר, אל תשתפו אותי, אל תספרו לי מה הורים אומרים או לא אומרים, מה כתוב בחוזר מנכ"ל ומה לא. אני עוצרת את המאבק ברגע זה.
אתם יודעים מה? באותו רגע, אבן ירדה מעל ליבי, חייכתי מאוזן לאוזן, התחלתי לנשום, הסחרחורת עברה. והבנתי. הבנתי שהבחירה נמצאת בידיי. יש מלחמות שאני אלחם אותם עד תום, ואני אשיג את המגיע לי, גם במחירים של עצבים ולחץ, ואפילו קלקול יחסים. אבל את המלחמות שלי אני אבחר שיהיו הכי נכונות והכי מדוייקות. ויתרתי והרמתי ידיים -אבל לא ממקום ותרני, אלא ממקום של כוח, של בחירה ושל החלטה נכונה.
ואיך הסיפור הסתיים? מצאו מקום שבו הפעילות כולה נגישה.