לפני כמה מיליוני שנים, כשנישאתי והפכתי לאם – זה כמעט קרה בו זמנית, הייתי אם רגילה, מה שנקרא אישה ואם בישראל. עולמי הורכב מבטן ענקית, עליה בלתי נסבלת במשקל, ואחר כך תינוק קטנטן ומתוק שלא טרח להגיע עם הוראות הפעלה. עולמי התרחב מאז לסוגי חיתולים, תחליפי חלב ושיחות עם שאר האמהות הרגילות. לאחר שנה וחצי, בעודי אמא רגילה לגמרי, נולד בני השני, גם הוא מתקתק וחמוד כל כך, ועולמי נסוב סביב גידול ילדיי, החלפת חיתולים ובעיקר מחסור בשעות שינה. אבל הייתי אמא רגילה. כלומר אם נודה על האמת – מה כבר מיוחד בלגדל ילדים, כולן עושות את זה. (לא בדיוק אבל כך אומרים).
אחרי שנתיים של אמהות רגילה, כשגיליתי ששני הבנים שלי חולים בדושן, ברגע אחד הפכתי מאמא רגילה לאמא מיוחדת. ההגדרה הזאת, בוודאי שהגיעה ללא הוראות הפעלה. אבל נוצרה יופי של הפרדה – אני מיוחדת. ילדיי מיוחדים. אנחנו משפחה מיוחדת. וכל השאר – רגילים. הבעיה שבשנים הראשונות (וגם עכשיו) ממש לא חשתי מיוחדת. האמת היא שבכל פעם שיצא לי לשמוע שמדברים על אמהות מיוחדות וילדים מיוחדים, הייתי מפנה את ראשי לבדוק על מי מדובר. ובאמת בהתחלה הילדים שלי עדיין הלכו על שני רגליהם באופן חופשי, אמנם רק לקראת גיל שנתיים, אבל תפקדו רגיל לגמרי. המון זמן לקח לי להפנים את מה שמישהו בחברה המציא – אני אמא מיוחדת, וילדיי ילדים מיוחדים.
שנים הסתובבתי בתחושה שהמיוחדות הזאת כבדה עליי. כי באמת באמת אני ממש לא אמא מיוחדת, באמת. נכון שיש לי שלל עיסוקים, נכון שאני המטפלת העיקרית של ילדיי, ונכון שיש לי היכרות צמודה ואישית עם נציגי ביטוח לאומי, משרד הבריאות וקופת החולים, וכבר מזמן הפכתי להיות חלק מצוות בית הספר, אבל באמת אני פשוט אמא. ואם כבר פתחתי את עניין המיוחדות, אז אני רוצה להזכיר לעצמי ולכולם שלא אנחנו המיוחדים (היי בגרות בלשון, זה היה ממש מזמן), אלא הצרכים מיוחדים. לצורך העניין – הילדים שלי יכולים להיות מלאכים נפלאים ונהדרים, ולפעמים הם יכולים להיות מעצבנים כל כך, ועוד משהו – שניהם מכורים למסכים (אבוי לחינוך שלי), ולפעמים הטלפון קצת יותר חשוב להם מעניינים אחרים, שניהם פעילים, חברותיים, יוצאים לבלות, ילדים רגילים. נכון הם נעזרים בכיסא גלגלים. הם זקוקים לעזרה ולהשגחה צמודה, הם זקוקים להנגשה בכל פעילות בה הם משתתפים, אבל זה לא מייחד אותם. אלו רק הצרכים שלהם שהם מיוחדים. ואני – אני אמא לשני ילדים עם צרכים מיוחדים. אני לא מיוחדת. כלומר, כמו ילדיי – לפעמים אני פייה נהדרת, מגשימת חלומות בדמות מגש ממתקים (אבוי לבריאות) ושעות נוספות מול המסכים (רחמנא ליצלן). ולפעמים יוצאת ממני המכשפה הרעה והמעצבנת הזאת (או בפי ילדיי – משביתת שמחות).
מה שאני מנסה לומר זה שאולי תרגיעו קצת עם המיוחדים? אני מכירה כל כך הרבה הורים מיוחדים, שאין להם ילדים עם צרכים מיוחדים. ובכלל למה ההפרדה הזאת? במה מיוחד הבן שלי מילד אחר שאין לו צרכים מיוחדים? במה מיוחדים בניי עם הדושן, לעומת הבת עם הצליאק? כולם ילדיי, כולם מקבלים את אותו חינוך, כולם רבים עם כולם ונאבקים על תשומת ליבי. מה שונה ביני לבין אמא שעברה טיפולי פוריות והצליחה להביא ילדים לעולם? מה שונה ביני לבין אמא שעובדת סביב השעון? מה שונה ביני לבין אמא שהחליטה לאמץ ילד?
אז באמת אני אומרת לכם – אין הבדל. כל אחד קיבל את מה שקיבל, ואנחנו לא בתחרות עם אף אחד. אני לא מיוחדת כי אני פשוט אדם רגיל, ואלו ילדיי שנולדו לי – רגילים. ומה שמיוחד בהם (מעבר לעובדה שהם ילדיי) הם הצרכים שלהם.