תשעה באב קרב, וכמו ביום כיפור, גם היום הזה מעורר בי מחשבות רבות ועמוקות. לאויר ולחלל הפייסבוק נזרקים משפטים מתאימים

מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך מתנה? מתנה שוות ערך ממך לעצמך, אך ורק לעצמך? אולי יותר נכון לשאול – מתי

פעם מזמן, בעבר הרחוק, כשהיינו חיים בשבטים, נשים היו נפגשות יחד כדי לחגוג את שמחותיהן, לחלוק כאבים ותחושות והתמודדויות שונות.

לשנות דפוסי חשיבה זו משימה לא פשוטה בכלל, אבל אפשרית, אם רק רוצים מספיק. כשהבנתי ששני בניי עם ניוון שרירים,

במהלך השבוע העמוס לפעמים קשה לזכור את הדברים הטובים שקרו. לפעמים אני מוצאת עצמי מגיעה לסוף השבוע עם תחושה שרק

לג בעומר – לפעמים אני לא מבינה איך אהבנו פעם את לג בעומר כשהיינו ילדים. מה שמביא אותי לתהות האם

האמת שתכננתי לכתוב משהו על איך שהבית שלנו שואב אותנו, הנשים שעובדות מהבית, ועל ערימת הכביסות והכלים שלפעמים גורמים לנו

לפעמים הבחירה הכי טובה היא להרפות. הרפיתי, שחררתי, הרמתי ידיים, ויתרתי. ונחשו מה? חזרתי לנשום. לפעמים עדיף כך – להתבונן

הטלפון מצלצל ותופס אותי בהפתעה מוחלטת. על הקו אדם לא מוכר, מתאם איתי פגישה להתאמת כיסא גלגלים לבן השני שלי.

כשאת אמא במשרה מלאה, את מהר מאד נשאבת לבית בלי יכולת התנגדות כמעט. אצלי זה לא רק הבית, אלא כל

כל שנה אני מתהדרת בעובדה שאני לא משתגעת לפני פסח. כבר בפורים עם הורדת התחפושות מהמדפים העליונים אני מעבירה סמרטוט,

זמן רב לא ביקרתי כאן, לא סיפרתי את קורותיי. איכשהו התקופה של לפני פסח ועד שבוע וחצי אחרי, אני מלאה

ארומה – ההיי לייט של סוף יום. מרגישה סמרטוט ובטח נראית ככה, מהימים האלה שאת רוצה כבר להכנס למיטה ולנוח

לפעמים ההתבוננות מהצד מביאה אותי לצחוק עז. כמה שטויות אנחנו האמהות עושות במסגרת הדברים ההזויים כדי לרצות את הילדים עם

אמהות רבות מתמודדות עם הצורך להיות גם וגם וגם. אמהות רבות מתמודדות עם הצורך (או שמא דרישה חברתית?) להיראות טוב,

בקרוב

פורים בפתח ואני במתח, לא בגלל התחפושות, אלא בגלל נושא חשוב ומטריד מעין כמוהו – הממתקים!!! אתאר לכם איך נראה

לפני כמה מיליוני שנים, כשנישאתי והפכתי לאם – זה כמעט קרה בו זמנית, הייתי אם רגילה, מה שנקרא אישה ואם

לאחרונה מצאתי עצמי מהרהרת בהתנהלות שלי. המושלמת יש לציין, כן?! (סתם…) אני אמא למופת, אין שני לי. גם מגדלת את

אני עומדת במרחק מה ממעבר החצייה, ספק מוסתרת אחרי עמוד התאורה, ספק גלויה, מתלבטת אם להסתובב לאחור ולחזור הביתה לעזור

אם לפני זמן מה הייתם רק מעזים לומר לי – קחי חופש של כמה ימים, סעי למקום נחמד, תנוחי, תכתבי,

למחנה יצאנו ואת אמא השארנו…. מודאגת, לחוצה, שמחה, רגועה, מאמינה שעושה את הדבר הנכון ביותר. שוב מחנה חורף באילת, של

בעוד כשבועיים בני הבכור יוצא לטיול. הפעם מדובר בטיול של יומיים, כאשר הבן שלי יצטרף רק ליום הראשון של, שהוא

יושבת ומתכננת איך אשב היום לכתוב כאן. מתכננת איך אחזור הביתה לאחר פיזור הילדים, אשתה קפה בנחת ואתיישב לכתוב. למציאות

מכתב לחברותיי האימהות מכתב לחברותיי האימהות, בעלות הדעה שאוהבות להשוות ביננו האמהות המיוחדות לבינן האמהות הרגילות. חברותיי היקרות, הנשים, האמהות

ערב יום כיפור, בעוד כשלוש שעות הארוחה המפסקת תוגש לשולחן ולאחריה נתארגן מי לספרים ומי לבית הכנסת. ערב יום כיפור והימים שלפניו (בין כסה לעשור)

בקרוב יחול ראש השנה, התקופה של החגים מאוד מטרידה אותי. זו תקופה של עצבות מסויימת יחד עם ההתחדשות שהיא נושאת

מתקרבים לסיומו של יום, השמש מתחילה לשקוע, הגוף כבר כואב מהסעות הלוך ושוב, מליווי לחוג ולחבר, מטיפולים אצל רופא שיניים,

הבוקר הזה של ה 1 בספטמבר. (השנה יצא ב 2/9)…אחד הבקרים המרגשים, המפחידים, המקסימים עבורי. במהלך היום עדיין חם, בלילות

צריך להיות חוק שמי שיש לו ילד נכה והוא יוצא איתו לנופש, הוא חייב לחזור ולספר גם על הצדדים המורכבים.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לעצמי ולכל האמהות לילדים עם צרכים מיוחדים שהחליטו אם מתוך בחירה חופשית ואם מתוך

את הפוסט הזה התלבטתי אם לכתוב. האילמות הסלקטיבית ממנה סבלו בניי, שייכת לעבר. זהו פרק שהיה ונגמר. הרצון הטבעי שלי

החיים מספקים לנו שלל התנסויות וחוויות, וכמו שאומרים, החיים הם בית הספר הכי מוצלח. לפעמים אני מרגישה צורך לכתוב חלק

אמא לילד עם ניוון שרירים היא סופר אמא, סופר אישה וסופר מודל. היא אישה שאלוהים חנן אותה בכוחות על. בתפקיד