הבוקר הזה של ה 1 בספטמבר. (השנה יצא ב 2/9)…אחד הבקרים המרגשים, המפחידים, המקסימים עבורי. במהלך היום עדיין חם, בלילות כבר נעים, וזה סימן שכבר חוזרים ללימודים. הבוקר הזה…. כל כך מרגש, הדמעות מאיימות לפרוץ ובמשך חצי יום אני חושבת שאולי חינוך ביתי זה חיובי (לא, אני לא באמת מסוגלת). השגרה חוזרת למחוזותיי, ואני מלווה את ילדיי, וחוזרת אל חדר העבודה שלי בתחושת הקלה וריקנות. לחזור לבית שקט, ממש לשמוע את השקט זועק מכל פינה, לשתות קפה בלי טיפת הפרעה, זה הרי לא ייאמן שזה בא. ועדיין פתאום השקט יותר מידי שקט, ואמנם כיף לשתות קפה לבד, אבל משהו ברקע חסר…. והדאגה בליבי, והדמעות בעיני ואני נושאת תפילה שתהיה לילדיי שנה טובה, שנה נעימה, שנה עם משמעות שבה יגלו על עצמם דברים חדשים, יכולות חדשות. לבניי הבוגרים, עם ניוון השרירים, אני מאחלת שיזכו ליחס הולם (לא פינוק חלילה, אבל הקלה כשצריך), שיזכו להרגשה שהם כמו כולם, למרות הקשיים הפיסיים, שירגישו טוב, שהסייעים שלהם תמיד יגיעו לעבודה ולעולם לא יזדקקו לחופשת מחלה (הגיוני, לא?), שהטיולים ושלל האירועים יהיו נגישים גם בלי שנבקש (הלוואי!!!). לבת עם הצליאק אני מאחלת שההורים והילדים בכיתתה ימשיכו באותה אכפתיות ודאגה ראויות להערכה, בדיוק כמו בשנים הקודמות. ולקטנה שלי אני מאחלת שתמצא את מקומה בכיתה ובחיי החברה.

באופן טבעי כאמא לשני ילדים עם ניוון שרירים, הדאגה גדולה יותר, והתעסוקה רבה יותר. לפעמים אני מוצאת עצמי נקרעת בין הילדים והמשימות – מה קודם? ללכת לאסיפת הורים? ללוות לצופים? לגשת לבדיקות פה ושם? ואיך? כי הבן הגדול זקוק לעזרה ולהשגחה מלאה, והבן הצעיר יותר גם כבר זקוק להשגחה ולמעט עזרה. ומה עם טיולים שנתיים? בשנים הקודמות ליוויתי את בניי בטיולים. את בנותיי לא ליוויתי – אני תמיד מודאגת שמא באמצע היום בניי יזעיקו אותי. אצל הבנים שלי – כל כאב הכי קטן דורש תשומת לב גדולה. ועולה לה תחושה של פספוס כי הייתי רוצה פעם ללוות טיול של בנותיי, והייתי רוצה להיות יותר פעילה בכיתה של בנותיי, ולמצוא את הדרך לאיזון בין כל הדרישות של כולם.

אז בבוקר המרגש והמלחיץ הזה, אני עוצמת עיניים ומדמיינת עתיד נעים יותר. אני מדמיינת לעצמי ששנה זו תהיה נעימה, פחות לחוצה, כן אני אוותר על חלק מהדברים, על מנת לאפשר מקום לדברים אחרים, אני אלמד למצוא את האיזון ולתמרן בין הצרכים המיוחדים, לצרכים בכלל, ואנסה להפוך אותה לשנה קסומה.