מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך מתנה? מתנה שוות ערך ממך לעצמך, אך ורק לעצמך? אולי יותר נכון לשאול – מתי בפעם האחרונה איפשרת לעצמך ונתת לעצמך משהו שקודם לא נתת?

הרבה אמהות, ובמיוחד אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים, לא תמיד נותנות או מאפשרות לעצמן משהו אחר. אני שומעת מאמהות רבות שהן "גונבות" זמן להתאווררות, שהן רצות בין שלל המטלות, וגם נכנסות לבית קפה, אבל הכל מהר מהר ובלי אויר, ובעיקר הן קורסות ועייפות מהטיפול בילדים.

עד לפני שנה גם אני הייתי אמא כזאת – מסורה ב 200% לילדים ולבית. קודם כל הילדים והצרכים שלהם, בן הזוג, הבית, המשפחה מסביב, ורק אחר כך – אני. עד לפני שנה גם אני הייתי "גונבת" זמן איוורור. אבל מאז למדתי. אני לא "גונבת" יותר זמן. אני מפנה זמן לעצמי. בכל יום אני מוצאת זמן לפעילות שהיא לא עבודה ולא דאגה לילדים ולא טיפול בכל המסביב. בכל יום אני או יושבת בבית קפה וכותבת, או יושבת סתם בבית קפה, או נחה צהריים, או שוכבת ונחה עם מוסיקה טובה. בכל תקופה אני מזמינה לעצמי מסג, קונה לעצמי משהו שלא תמיד אני ממש צריכה, סדנה נחמדה, לוקחת חופש ומשחררת את כולם – כמו עכשיו – הבנים במחנה והבנות בנופש עם אבא, ומידי פעם אני מזמינה לילה או שניים בבית מלון. 

ותאמינו או לא, המתנות האלה שוות זהב. אני נותנת לעצמי את מה שמגיע לי. פעם הייתי מחכה להזדמנות. בהזדמנות אני אסע לנופש, בהזדמנות אני אזמין מסג, בהזדמנות קפה עם חברה, היום אני לא מחכה להזדמנות, אני יוצרת לעצמי הזדמנות, והרווח כמובן עצום. אני מתאווררת, אני נושמת, אני חושבת, ואני מתמלאת בכוחות.

אל תוותרו על האפשרות להעניק לעצמכן מתנות שוות ערך.