מכתב לחברותיי האימהות

מכתב לחברותיי האימהות, בעלות הדעה שאוהבות להשוות ביננו האמהות המיוחדות לבינן האמהות הרגילות. חברותיי היקרות, הנשים, האמהות באשר הן. אולי לא כולכן חברותיי בפועל, וגם לא בפייסבוק, בוודאי שאני לא מכירה את כולכן, אבל אנחנו שייכות לקבוצת האימהות, המאמות, האמזונות, לביאות. הנשים שביכולתן לשנות עולם, הנשים שהן תמיד מולטי טאסקינג, לעד לביאות לוחמות, מתקתקות, מארגנות ובקיצור מושלמות. ובכן עד כאן אנחנו בהחלט דומות, שהרי כולנו בתפקיד הנשים האמהות. אבל חברותיי ידוע לכן שלכל אחת חליפה משלה – אחת עשירה, שניה מאושרת, שלישית ענייה ורביעית מתנדבת, אחת עובדת היטק, אחת מורה, אחת אמא במשרה מלאה. אחת מגשימה את כל חלומותיה, אחרת לומדת. כולנו חיות בתוך ג'ונגל המשימות האינסופיות – שיעורי בית, הסעות לחוגים, בית מארח, קפיצה לרופא הילדים ועוד. ובכל זאת אימהות וחברות יקרות, יש ביננו אימהות קצת אחרות, אימהות כמוני, שבעל כורכן נקראות אימהות מיוחדות.

אנחנו המיוחדות זכינו להביא לעולם ילדים עם מחלה, ובתוך ג'ונגל המשימות הכללי, יש לנו ג'ונגל פרטי משלנו. כלומר אנחנו כמו כולכן – גבוהות ונמוכות, וחכמות, ושמנות, ורזות, ומשכילות, ולומדות, ועובדות, ועייפות ורצוצות ומנסות לשמור על עצמנו. אבל לנו האימהות לילדים המיוחדים יש עוד משהו – לפעמים אנחנו נאלצות לוותר על התכניות והחלומות, לפעמים אנחנו נאלצות לוותר על פרנסה ולדחוק עצמנו לצד, לא תמיד אנחנו יכולות לקחת על עצמנו לימודים כמו שהיינו רוצות, לא תמיד אנחנו יכולות להגשים חלומות. אנחנו אימהות שנאלצו לשנות כיוון, לחלום אחרת, לתכנן אחרת ולחיות אחרת. והלילות – אצל כולנו לילות קשים, עד שהילדים נרדמים ומפסיקים להתעורר בלילה. אצלנו המיוחדות – הלילות לא שקטים. השינה קלה ורצופת דאגות. האם הוא נושם טוב? האם הוא קורא לעזרה שאסובב אותו במיטתו, שאקח אותו להתפנות?

לנו האימהות המיוחדות אין פריביליגיה לנוח באמת. כשאצלכן הילדים גדלים ואתן משחררות אותן ואת עצמכן, ואתן חופשיות יותר ופנויות להגשים חלום אחד או שניים, אנחנו לא ממש יכולות לשחרר ולהרפות. כי כשהילדים שלנו גדלים – הקייטנות לא כל כך מתאימות, והם זקוקים תמיד לעזרה ולהשגחה, ואנחנו מוצאות עצמינו מחליפות חיתולים ועוזרות בשירותים גם כשהילדים כבר גדולים.

אתן יכולות לצאת מהבית, להשאיר מפתח לילדים, שייכנסו לבד, שיחממו אוכל לבד, אצלנו הם לא יכולים בכלל לפתוח את הדלת לבד. וכשאנחנו יוצאות אנחנו חייבות לחזור מקסימום תוך שעתיים כי מישהו צריך לעזור לילד לפחות להגיע לשירותים.

ולפעמים אימהות יקרות, בלי כוונה רעה, אתן שופטות אותנו. אתן מעירות הערות כמו: מה כבר יש לך לעשות בבית, או תגידי תודה שאת לא עובדת, או למה את לא לומדת -מה הבעיה הילדים יסתדרו, ומתעלמות לגמרי מהסיטואציה המורכבת. ואנחנו עושות מאמץ רב כדי להיות כמו כל האימהות – מסיעות לחוגים, מזמינות חברים, חוגגות ימי הולדת, משקיעות, מתנדבות בועדי הורים ופעילות. אבל.. כשאתן קמות בבוקר ומקסימום מכינות כריכים לילדים ומנערות אותם מהמיטה, אנחנו צריכות להקים את הילד באופן פיסי, ולעזור לו להתלבש. לפעמים ללוות אותו לבית הספר, ולפעמים כשהסייע של הילד חולה ולא נמצא סייע מחליף, והילד נאלץ להישאר בבית, אז אנחנו נשארות בבית עם הילד.

ובמצב הזה קשה לעבוד בעבודה קבועה, קשה להתחייב, קשה להכנס לשגרת לימודים ולעשות אולי הסבה מקצועית. ואז נפלטים לכן בלי השוואה המשפטים המזלזלים – טוב את לא עובדת, או את סתם מוותרת לעצמך, או מה הבעיה שלך לצאת לעבוד לכמה שעות, או  – טוב את בבית כל היום.

והמשפטים האלה – האמת, אין להם מקום. כי האמת היא שאנחנו עובדות מאוד קשה. מבוקר עד ליל אנחנו עובדות בניהול תיק חולה. אחרי שהילדים מגיעים למסגרות, ויש את השקט הזה ואת האפשרות לשתות קפה, אנחנו פותחות את רשימת המטלות שלעולם לא נגמרת ומתחילות לטלפן ולברר ולשלוח מיילים ולעקוב אחרי ביצוע הדברים. ואנחנו בבית אז מן הסתם גם נסדר ונארגן כדי שיהיה לנו נעים, ואם הסייע לא הגיע, או הילד לא חש בטוב, אנחנו אלה שנישאר איתו בבית. נכון לפעמים אנחנו נפגשות עם חברות לכוס קפה בבוקר וזו ברכה וזו לפעמים האפשרות היחידה לצאת להתאוורר כי מהרגע שהילדים חוזרים העבודה ממשיכה, ואז היא כבר לא עבודה משרדית אלא עבודה פיסית ממש.

אז אימהות וחברות יקרות – בפעם הבאה שעומד לכן על קצה הלשון לפלוט איזשהו משפט שהוא קצת מזלזל ולא מכבד, תחשבו פעמיים. אנחנו אימהות כמוכן בתוספת נכבדה. היינו רוצות להשתחרר מעט, להנות מכך שהילדים גדלו ולצאת ללמוד ולעבוד, לוותר על הדאגות והחרדות, לדאוג לעצמינו ולא רק לילדים, אבל יש לנו תפקיד שלא ייגמר לעולם.