מהו יום כיפור? ומהי כפרה? מהי סליחה?ועל מה סליחה? והאם בכלל יש צורך לצום כדי לבקש סליחה?

בילדותי בשנות ה 70-80, היתה ערבות הדדית בארץ. לבית הכנסת היו מגיעים חילונים ודתיים יחד ומקשיבים לתפילה. אנחנו הילדים היינו מתרוצצים בין הרגליים, יוצאים ונכנסים מבית הכנסת והחוצה, ואחכ יושבים במגרש הכדורסל או מטיילים עד השעות הקטנות של הלילה. בבית הוריי היה מתקיים מפגש קבוע של חברים אליו היו מגיעים אלה שצמים ואלה שלא. וכך היו יושבים שעות ומפטפטים על דא ועל הא.

בגרתי, הערבות ההדדית קצת נשחקה, יום כיפור נראה לי כמו עוד יום מעצבן שבו הכל סגור.

בגרתי עוד קצת וכיום אני מגדירה עצמי כמסורתית. כבר כמה שנים טובות שאני צמה ביום כיפור. ודווקא מאז שהתחלתי להקפיד ולצום עולות בי תהיות רבות.

עוד לפני הצום אני חושבת שהימים האלה בין כסה לעשור, כלומר בין ראש השנה ליום כיפור (מודה ומתוודה שאצלי זה מתחיל ב 1 בספטמבר כשהילדים חוזרים לשגרה), הם ימים של חשבון נפש. ימים שמזמנים עצירה מהשגרה ומחשבה על מה שהיה ועל מה שיהיה. על משמעות הסליחה, על ההווה והעתיד וכו.

ואז מגיע יום כיפור עצמו. היום של חשבון הנפש, היום של הסליחות. ואני תוהה ומנסה בכל שנה להבין- מהי המשמעות האמיתית של הדברים בחיינו? האם הצום מכפר על חטא שחטאנו? האם לא נתקלנו באנשים ואפילו בעצמנו "חוטאים", מבקשים סליחה, ומיד אחרי כיפור חוזרים לאותה התנהגות סוררת? מהו הצום עבורי? האם הוא מגדיר אותי? ומהי סליחה אם כך? וממי עליי לבקש סליחה? אני מוצאת עצמי מתנצלת ומבקשת סליחה פעמים רבות. תמיד מתוך כוונה אמיתית, גם כאשר האגו מצפצף לי ואומר- אין לך על מה לבקש סליחה, שהצד השני יבקש. אז מה הרעיון בצום יום הכיפורים? ובכלל מהי משמעות הצום או חשבון הנפש כשאני למעשה סובלת מהצום ועסוקה  בעיקר לספור את השעות והדקות עד שייגמר?

ואז אני מעיינת ברחבי הפייסבוק וקוראת סיפורים מצמררים, וגם חווה אותם על בשרי. אותם הורים בגן שזועמים על ההחלטה לא להשתמש במוצרי חלב כי יש ילד אלרגי. או אותו נהג שלא טרח להגיע לאסוף ילד נכה לפני טיול והילד נשאר בבית, או התנגדות של הורים לדאוג לילד עם צליאק ולהתאמץ כדי שהוא ירגיש חלק. ובכביש- אין זכות קדימה, את רוצה לעבור נתיב? תידחפי בכוח, לא יעזור לך שתהיי נחמדה ותאותתי. ועוד כל מיני התעמרויות חברתיות, התבצרות בעמדה האישית, ושנאה כנגד מי ששונה ממני.

אז על מה אנחנו מבקשים סליחה? אני מסרבת בכל תוקף לבקש סליחה מאנשים שפגעתי בהם דווקא בכיפור. כשאני פוגעת אני מתנצלת בו במקום מתוך כוונה ואמונה שזו הדרך. אבל ביום כיפורל שם היום עצמו? למה? סליחה כללית כזאת- סליחה מכל מי שפגעתי בו? לא מוכנה, אין בה טיפת אמת בעיני בסליחה הזאת.

והצום- אני לא מאמינה שצום יכול לכפר על משהו. אני כן מאמינה שצום יכול להועיל לגוף. זה לא רע לצום מידי פעם. ואם אהיה כנה מספיק- אודה שחלק מעניין הצום בשבילי הוא הדוגמה שאני בוחרת לתת לילדיי (או מנסה לפחות). דוגמה כזאת שמראה להם במעשה- מהי מסורת, אלו מנהגים קיימים במסורת, בדיוק כמו שבראש השנה יהיו סימני חג על השולחן, בחנוכה נדליק נרות, ובפורים נקרא מגילה וכו. דוגמה שמראה שיש יום כזה של חשבון נפש (גם אם אתה בחלקו רק מחכה שייגמר). יום שהוא יום שבתון מוחלט. בלי אופניים ( יום כיפור הפך לחג האופניים ובעיני רק הפסדנו מכך. הסכנה וכמות הפציעות ביום כיפור ככ גדולה. בשביל מה? עדיף יום אחד באמת לשבות), בלי מחשב, בלי טלפון, בלי יציאה לצופים ולגן שעשועים (כי למי יש כח ללכת לשם באמצע צום?)

אז כן יש תהיות ולא תמיד אני מחוברת למהות הזאת של סליחה ושל צום. של הכאה על חטא ובקשת מחילה. של הצטופפות בבית הכנסת וצעידה על הכביש (כבר אין כביש הוא שייך לרוכבי האופניים). אבל זה עדיין יום כזה שמהותו חשובה מאד.

וזה מזכיר לי שלפני בערך 20 שנה, הייתי רווקה תל אביבית, גרתי עם שותף. לא תכננתי מה אעשה בכיפור, לא נערכתי כמעט עם אוכל ויצא שנשארתי עם קצת לחם, קצת גבינה וכמה עוגיות. חנויות נסגרו מוקדם ופשוט השלמתי עם המצב. זה היה יום כיפור הכי נהדר שהיה לי אי פעם. זו היתה הפעם הראשונה שממש ישבתי עם עצמי וערכתי חשבון נפש. ישבתי וחשבתי וכתבתי לי דברים והאזנתי בשקט בשקט למוסיקה (כי לא נעים מהשכנים) ואפשר לומר שקצת צמתי (כי לא היה לי הרבה אוכל בדירה) וכשנגמר כיפור הרגשתי טהורה יותר, נקיה יותר, שלמה יותר.

אז אולי בעיקר יש לי תהיות שמנסות למצוא את המשמעות של היום הזה, ללא תשובות. אבל אולי אפשר באמת לקחת את היום הזה- עם צום ובלי צום ופשוט לחשוב. להנות מכך שיש זמן לחשוב (בחיים המודרניים עוד לא יצא לפגוש מישהו שיכול לעצור ליום שלם ולחשוב בלי טלפון ביד), שישזמן להרהר ולהחליט החלטות חדשות