אני עומדת במרחק מה ממעבר החצייה, ספק מוסתרת אחרי עמוד התאורה, ספק גלויה, מתלבטת אם להסתובב לאחור ולחזור הביתה לעזור לילדיי בהתארגנוות בוקר אחרונות, ולהתלבש כמו בן אדם ולהשיל מעליי את הסמרטוט הראשון ששלפתי מהארון, או להמשיך להתבונן בבני ובכיסא הגלגלים שלו מתרחקים ונכנסים אל בית הספר.

תהליך ארוך של שנים, שהיה צריך להתחיל הרבה קודם (חוכמת הבדיעבד), עומד להתרחש ממש הרגע. בני בכורי, הולך בפעם הראשונה לבד לבית הספר. הוא כבר כמעט בן 13, ההגיון אומר שהוא חייב ללכת לבד, ושאני חייבת לשחררו. הלב כמובן מרגיש אחרת.

לפני כמה שנים כשהיה בכיתה א ועדיין יכל ללכת, אך נזקק להשגחה, שאל אותי בני: אני יכול ללכת לבד לבית הספר? ואני נתקעתי עם השאלה, מופתעת, ועניתי תשובה לקונית וברורה: "לא, אתה צריך ליווי". כזה לא מוחלט, בלי נסיון לחשוב קצת אחרת. אולי אפשרי עבורו שיילך לבד חלק מהדרך, עם השגחה מרחוק, שהסייעת תמתין לו ליד מעבר החציה. לא מוחלט שכזה – שגרם לי להצטער על כך שנים רבות.

כך יצא שלמעשה לא מעט שנים התחבטתי בשאלות רבות בעניין: האם לשחרר? איך לשחרר? מתי נכון לשחרר? מי משגיח? ההגיון אמר: את חייבת לשחרר, את לא תהיי לידו בכל רגע נתון, את חייבת לאפשר לו להתנסות וללמוד להסתדר. והלב אמר: מה פתאום לשחרר? ואם יקרה משהו? ואם הכסא יתהפך? ואם הנהגים לא יראו אותו? ומה עם רוכבי האופניים? ואיך יחצה כביש? הוא קטנצ'יק כל כך על כסא גלגלים, בקושי רואים אותו. והמלחמה בין הראש ללב המשיכה עד שבני החל ללמוד בחטיבה.

בתחילת שנת הלימודים בחטיבה, ליוויתי אותו הלוך וחזור או הסעתי. בגלל שהוא מתחיל ללמוד מוקדם יותר מהאחים שלו – הייתי מלווה אותו, וממהרת לשוב הביתה כדי לעזור לשאר הילדים להמשיך להתארגן. בשלב מסויים זה הפך להיות עמוס ומאתגר מידי, והרגשתי שאני משלמת מחיר כבד מידי. אני גם עוזרת להתארגן, גם מכינה כריכים, גם מלווה, גם חוזרת לעזור שוב לילדים. הרגשתי שהתנהלות כזאת לא ממש טובה לי ולבני משפחתי.

שוב מלחמת ראש- לב, שוב הטענות בעד ונגד – אם יקרה משהו, מה כבר יכול לקרות, הוא עם טלפון, אם הדרך תהיה חסומה, אז הוא יחזור לאחור ויעבור לצד השני, ואם הנהגים לא יראו אותו, הוא ילמד לאט לאט לחצות כביש בזהירות.

וכך באותו הבוקר, סתורת שיער ולבושה בסמרטוט, שלמה עם עצמי ובטוחה שאני עושה את הדבר הנכון, הודעתי לבני יקירי שהיום אני מלווה אותו רק עד הכיכר. זה היה רגע שבו הראש והלב החליטו לדור בשלום ולאפשר לי ולבני להיפרד מהדרך בה נהגנו עד כה. זה היה רגע שבו אני משחררת את בני, משחררת אותי, ונפרדת מחלק מקסים של הבוקר שבו אני והוא הולכים לאיטנו, מפטפטים, והרחוב עדיין שקט, ממש זמן איכות. אבל ידעתי שהשחרור הזה רק יביא לטוב.

אז באמת בימים הראשונים ליוויתי עד הכיכר, ובחזור אספתי אותו באמצע הדרך, אחר כך ליוויתי למרחק קצר יותר, לאחר מכן עזרתי רק לפתוח את הדלת בכניסה לבניין, עד שתוך זמן קצר, הילד הפך לעצמאי לגמרי. השחרור הזה גרם לו להתמודד ולהסתדר עם כל מה שקורה בדרך. לפעמים עליו לחזור לאחור ולעבור לצד אחר של המדרכה, לפעמים הוא נהנה מללכת לבד וללטף את כל החתולים בדרך, לפעמים הוא נכנס לבדו למכולת וקונה לעצמו משהו – בדיוק כמו שאר חבריו. פתאום מהרגע ששחררתי, בני החל ללכת לבדו לקניון, לחברים, לתנועת נוער וזכה לתחושת יכולת ועצמאות.

להגיד שזה היה קלי קלות – ממש לא. זה היה תהליך הדרגתי ואיטי שהתאים לקצב שנכון לי. הדאגה לא נעלמה, ואין יום שהיא לא מרימה ראש, אבל כשאני מסתכלת על המכלול ורואה איך הבן שלי השתחרר, והפך לעצמאי, עם תחושת מסוגלות ויכולת לעשות דברים שחבריו עושים, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.