למחנה יצאנו ואת אמא השארנו…. מודאגת, לחוצה, שמחה, רגועה, מאמינה שעושה את הדבר הנכון ביותר.

שוב מחנה חורף באילת, של העמותה הנפלאה הזאת "שמחה לילד", ובימים שלפני הדאגה גוברת – המצב הפיסי כבר מתדרדר, מה יהיה אם לא יעזרו להם כמו שאמא עוזרת? (ברור שלא יעזרו כמו אמא), ומה אם הגדול ייפול? איך ירימו אותו? ואם ייפצע וייפגע? ואם לקטן יהיה קשה? והאם הם יזכרו לקחת כדורים, לשים קרם שיזוף, לאכול טוב? (ולא רק ממתקים), ואם תהיה תקלה טכנית בכיסא או בקלנועית? (כבר קרה לפני שבוע שהכסא הממונע נתקע והילד פשוט נאלץ להמתין לחילוץ). והדאגה הזאת מלווה אותי לאורך כל המחנה, עד שחוזרים הביתה. 

ולמרות הדילמות הרבות, והקושי, הדאגה והלחץ, החשש הגדול, אני מבינה בכל פעם מחדש שלשחרר עושה טוב לכולנו. והדאגה תהיה מנת חלקי גם אם אשחרר את הבנים לכמה ימים וגם אם לא.

וכך, עם ולמרות הקושי, החלטתי לשחרר, תוך הקשבה רבה למקהלת הקולות הפנימיים שמזמרת לה בתוך ראשי ואומרת:  מגיע להם חיים מלאים, הבטחת לעצמך ולהם. מגיע להם להתאוורר, להיות בחברת בני גילם וילדים במצב דומה לשלהם, מגיע להם לחוות חוויות מהנות ומרגשות, שלא תמיד מתאפשר להם לחוות. ועוד קול פנימי שמצטרף ואומר – את יודעת שהם בהשגחה מלאה, וזו לא פעם ראשונה. ואני נזכרת איך במחנה הראשון, הם רק הצטרפו לעמותה ומיד יצאו למחנה של 5 ימים כולל שבת. איזה לחץ שהיה כאן, איזו דאגה, היסטריה, הייתי צמודה לטלפון למקרה שיתקשרו, אבל הבנים? לא רק שבקושי התקשרו, הם פשוט היו עסוקים בלעשות חיים משוגעים, וחזרו מהמחנה בעננים. ויש עוד קול פנימי שמצטרף אל הקודמים ואומר – מגיע לך גם מנוחה, מגיע לבנות שתשומת הלב תהיה רק שלהן. מגיע לך חופש מהטיפול הפיסי בילדים, מהעזרה בכל פעולה. מגיע לך, זה בסדר לשחרר.

אל מול קולות המקהלה שמתנגנת בראשי, אני פשוט משחררת. בכל פעם מחדש בוחרת לשחרר ולשלוח את הבנים לכמה ימים. לא פשוט, הדאגה קיימת, אבל ברור לי שהבנים כל כך ייהנו וזה פשוט ייתן כוח להם ולכולנו להמשיך את הדרך. עבורי זהו פסק זמן מהטיפול הפיסי, ועבור הבנות – אמא ואבא רק שלהן במשך כמה ימים.