הטלפון מצלצל ותופס אותי בהפתעה מוחלטת. על הקו אדם לא מוכר, מתאם איתי פגישה להתאמת כיסא גלגלים לבן השני שלי. אני מתחילה לגמגם, בקושי רב מצליחה לתאם תאריך לפגישה ומנתקת. הרגשות חצויים. חצי שנה של מרדף אחרי משרד הבריאות, אחרי העמידה האיתנה מול העובדת הסוציאלית שלעד תחשוב שהיא מבינה יותר מאיתנו האם הילד זקוק לכסא או לא (היא רק לא מבינה כמה זמן לוקח עד שמאשרים לך כיסא ועד שמביאים לך את הכסא, ועדיף להיערך שעה אחת קודם), ותהליך שמגיע אל סיומו והכסא גלגלים בדרכו אלינו… לכאורה אני אמורה להיות מאושרת. הצלחתי במשימה, וסוף סוף יהיה לבן שלי כסא גלגלים ממונע, כזה שעליו הוא יישב בבטחה, והוא יתמוך במבנה הגוף שלו. 

והאושר הוא חלקי, אני מרגישה חצויה. מעין דכדוך משתלט עליי, נלחמתי ושכנעתי על מנת לקבל כסא גלגלים ממונע ליאיר, חיכיתי בציפייה, ונדנדתי למשרד הבריאות. ועכשיו פתאום זה כאן ואני לא לגמרי מאושרת. אני יודעת שהוא עדיין לא ישתמש בכסא באופן קבוע, אנחנו נחכה עם זה שהמצב יחמיר, וברור לי שכשהוא יחל להשתמש בכיסא באופן קבוע הוא יהנה ממנו ומהעצמאות שהוא מאפשר, בדיוק כמו שאחיו הגדול נהנה. ובכל זאת, לכל אלו מצטרף איזה דכדוך, אולי אפילו זעם על המציאות הבלתי נמנעת. על המחלה שיש לה תכנית משלה והיא מתקדמת, על הידיעה שברגע שהוא יזדקק לכיסא, הוא כבר לא יילך יותר, ויהיה לו קשה לעמוד, והוא יצטרך עזרה רבה יותר. 

והאמת, אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי זה לחוות את קשת הרגשות בפעם השניה. והנסיון שיש לי עם הבכור, לא עוזר בכלום אל מול הרגשות המעורבים שיש לי אל מול כיסא הגלגלים של בני הצעיר.