בעוד כשבועיים בני הבכור יוצא לטיול. הפעם מדובר בטיול של יומיים, כאשר הבן שלי יצטרף רק ליום הראשון של, שהוא מונגש לגמרי. יהיה קצת זמן להמתין לחברים עד שיסיימו את השביל, אבל המסלולים נגישים. הבן שלי לא רוצה לצאת לטיול. הוא חושב שזה יהיה לו משעמם להמתין לחברים, הוא מרגיש כבד ומסורבל בתוך כיסא הגלגלים, הוא מוטרד ממה יהיה כשיצטרך להתפנות, ולכן הוא לא מעוניין לצאת. יש לו סייע צמוד, הסעה נגישה, ובשנה שעברה הוא יצא לטיול של יום שלם מטעם בית הספר ונהנה מאד.
ואצלי גלגלי המחשבות פועלים במרץ – ללחוץ שייצא, או להרפות. בדרך כלל אני נוהגת בגישה של להרפות. קשה לו, זו לא סיטואציה רגילה, לשבת יום שלם עד הערב על כיסא גלגלים, לחוות את הקושי כשצריך להתפנות ולהיעזר בסייע – אולי עדיף להרפות? מה גם שאני לא יכולה להבין את תחושתיו בדיוק, כי אני לא יושבת בכיסא גלגלים, ולא חווה את החוויה כמוהו. מצד שני – יש יתרון ברור ליציאה לטיול שנתי. זה איוורור מבית הספר, זה להיות בקשרים עם ילדים באופן שונה מאשר בתוך בית הספר, זה להכיר את עצמך באופנים שונים, זו חוויה שיכולה לתרום לך למי שאתה ולאיך שאתה בוחר לחיות את חייך. ברור לי שאם הוא יישב בבית הוא יהיה מאד מבואס, הוא יהיה שעות מול המחשב, מקסימום ייצא איתי לקניון לקנות משהו, ובעיקר יקנא בחבריו שישלחו תמונות וסרטונים.
ואני מסתובבת עם הדילמה הזאת ומנסה לחשוב מהו הפתרון הנכון ביותר.
מבחינת נגישות – למשרד החינוך יש שתי דרכים . דרך אחת היא הליכה במסלולים נגישים, מקסימום יש זמן המתנה עד שהחברים ההולכים מסיימים את המסלול. והדרך השניה היא כלי שנקרא נגישון. זה כמו ריקשה או אלונקה. הילד יושב עליה, יש לה גלגלים גדולים והחברים למעשה מסיעים את הריקשה ומרימים כשצריך. הבן שלי לא מוכן לזה בכלל. לא נעים לו להיות למעלה, לא נעים לו שיסחבו אותו, הוא חושש מהנוחות, מכאבי הגוף שיושב בצורה לא נכונה. ויש עוד דרך שלא שייכת למשרד החינוך והיא – שאנחנו ההורים נצא איתו.
זוהי דילמה שאני מתמודדת איתה כבר כמה שנים – האם עליי לצאת עם בניי לטיולים שנתיים?
למרות שתשובתי היא שלילית, עדיין הדילמה הזאת יושבת איפשהו בראש. היא אפילו הועצמה פעם כשחברה שאלה אותי למה אני לא יוצאת עם הבן לטיול השנתי. ובכן – למרות שהדילמה קיימת, וגם המצפון עובד שעות נוספות, אני מזכירה לעצמי שיש לי ארבעה ילדים. עוד ילד עם ניוון שרירים ועוד שתי בנות. אם אתחיל לצאת עם אחד לטיול שנתי, אצא גם עם השני, ואז הבנות יקנאו ויבקשו שאבוא גם לטיולים שלהן. כך ייצא שבשנת לימודים אני הופכת להיות נהג ומלווה של ילדיי. חוץ מהסעות לחברים ולאירועים, עכשיו גם נוסיף טיולים שנתיים. ומה עם הכוחות שלי? דבר שני, אני מנסה לחנך וללמד את הילדים שלי ובוודאי את הבנים, שיש בידם אפשרות לבחור איך לחיות את החיים. אפשר להוציא את עצמך מהחברה, לא להשתתף בפעילויות, ובטיולים מחוץ לבית הספר ואז לוותר על התמודדות אחת, אבל אפשר גם אחרת. אפשר לבחור להשתתף עם כל הקושי ולא לוותר, ולהכיר בעצמך צדדים נוספים. דבר נוסף, מדובר בילד בכיתה ח, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה את ההורים שלו בטיול שנתי. וכמובן שצריך לזכור שיש לו סייע צמוד, ויש מסלול נגיש, ויש התחשבות מלאה בצרכים שלו.
אז למרות שברור לי מה כדאי שהבן שלי יעשה, הדילמה והמצפון ממשיכים לעבוד שעות נוספות. כולי תקווה שהבן שלי ימצא את הדרך הנכונה לו, וילמד מזה.