כשאת אמא במשרה מלאה, את מהר מאד נשאבת לבית בלי יכולת התנגדות כמעט. אצלי זה לא רק הבית, אלא כל המסביב. אני אמא וגם גננת, וגם מורה, וגם מחנכת, וגם ספקית של תכניות בידור ויצירה ואי אפשר גם בלי בילוי בקניון. גם כשהילדים יוצאים למסגרות, הראש שלי עסוק תמיד במה להכין להם ומה לעשות איתם, איזה חבר להזמין, איזה עוד משחק קופסה, מתי לקנות בגדים, סנדלים, נעליים (וככל שהם מתבגרים, אני מעדיפה שיבואו איתי וימדדו). 

אמא זה תפקיד ניהולי, ולנהל בית על כל ענפיו, כולל ניהול תיק רפואי, זהו דורש ומאתגר מאד. פעם חשבתי לעצמי שאני רק אמא, ונתתי לחברה להגדיר אותי כמי שלא עובדת. כלומר יש לי תעודות מקצועיות של מורה ושל גננת, ושל מלווה רוחנית, אבל עד לא מזמן הייתי רק אמא. כאילו שלהיות אמא זה אומר שאת בעיקר נחה בבית, מחכה לילדים עם הסירים ובזה בערך מסתיים התפקיד. 

היום אני מבינה שהבחירה להיות "רק" אמא, היא בחירה לא פשוטה בכלל, אפילו לא ממש הגיונית. זהו אחד התפקידים הכי משמעותיים ומורכבים שקיימים. זו בחירה בתפקיד שלא נגמר לעולם, 24/7 את נותנת מענה לכולם. זהו מקצוע, שלא מוערך מספיק לצערי, אבל הוא לא שונה מהתפקיד המקצועי שמישהי מבצעת בעבודה מחוץ לבית. זהו תפקיד שואב,  ואותי זה שאב לגמרי. ועם ההישאבות בא גם ויתור העצמי.

תמיד דאגתי לעצמי, תמיד מצאתי זמן לקנות בגד, לשתות קפה עם חברה, לצאת לספורט, אבל לא הרבה מעבר. בעיקר מצאתי עצמי עסוקה בעבודה  – טיפול בילד אחד, ובשני, הסעות, חברים, חוגים, שיעורים, מבחנים, קופות חולים, בדיקות וכו. לעיתים אף ויתרתי על תחומי העניין שלי כי נשאבתי כל כולי לניהול הבית והאמהות. הגעתי למצב שפתאום הילדים והבית עמדו בראש, ואני שמנצחת על כל העניינים, נמצאת בתחתית הרשימה. קודם כל הילדים – מכירים את זה?

לקח זמן עד שיום אחד החלטתי לייצר שינוי בסדר הדברים. החלטתי שאני המנכ"לית של הבית. ואם אני המנכ"לית, אני צריכה לנהל, לבחור על מה אני שמה דגש ומה לא, מה תחת אחריותי ומה ניתן להעביר לילדים ולבן הזוג. שמתי את עצמי בראש. התחלתי לדאוג קודם כל לעצמי. פשוט שיניתי את הסדר. מכירים את זה שכשטסים במטוס, אומרים שקודם כל האמא צריכה להיות חגורה ורק אחר כך הילד? זה בעצם מה שעשיתי. קודם כל התחלתי לדאוג לעצמי, אחר כך היה לי הרבה יותר קל לנהל את הילדים והבית. פתאום הוצבו יותר גבולות, פתאום הילדים הפכו לשותפים ולמדנו יחד שהם לא רק גרים כאן בשביל הקישוט, ולאט לאט פתאום הפכתי לסבלנית יותר, רגועה יותר, פתאום מוצאת עצמי משחקת עם הילדים משחקי קופסה בהנאה, ולא כמו קודם מתוך איזו משימה שצריך להספיק. פתאום עם הגבולות ועם שינוי הסדר, ועבורי זה היה ממש שינוי סדרי עולם, פתאום נפתח לו פתח, פתאום ההישאבות האוטומטית לניהול הבית נעצרה מעט. העומס תמיד קיים, אבל היום אני בשליטה ובניהול של העומס והחיים. פתאום הבנתי שלהיות אמא זו עבודה לכל דבר, זה תפקיד ניהולי, שדורש כל כך הרבה כישורים ויכולת ניהול, ולמדתי להשלים עם העובדה שאני  "רק" אמא במשרה מלאה.