את הפוסט הזה התלבטתי אם לכתוב. האילמות הסלקטיבית ממנה סבלו בניי, שייכת לעבר. זהו פרק שהיה ונגמר. הרצון הטבעי שלי הוא לשים את זה מאחורי, ולשכוח שזה בכלל אי פעם היה. ובכל זאת, אני חשה שהנסיון שצברתי עם האילמות הסלקטיבית של בניי, מחייב התייחסות מצידי, גם למען עצמי, כדי להתבונן אחורה ולנסות מעט להבין, וגם למען אותם הורים שמתמודדים עם אילמות סלקטיבית ואולי ימצאו משהו בפוסט שיעזור להם.

אילמות סלקטיבית היא מצב שבו הילד "בוחר" לא לדבר במקומות מסויימים. זהו מצב שיושב על חרדות קשות. ואת המילה "בוחר" אני שמה במרכאות כפולות ומכופלות, מאחר ואני לא מאמינה שמדובר בבחירה חופשית ומודעת, אלא בבחירה מתוך חוסר ברירה וחוסר יכולת אחרת. הבן הקטן שלי היה בן 4, כאשר שיחק בגן שעשועים, התנדנד בנדנדה, (אולי נבהל ממשהו, אולי לא), ומאותו הרגע הפסיק לדבר. לא ענה כשפנינו אליו, לא בכה כשנפל, לא דיבר עם הגננת בגן. אחרי כמה חודשים, הוא חזר לדבר באופן חלקי. הוא לא דיבר עם הגננת, הסייעת של הגן, והסייעת האישית שלו, אבל כן דיבר עם הילדים בגן, ואיתנו. בכיתה ב, לאחר שלא דיבר עם הסייעת האישית שלו, המחנכת והמורות המקצועיות, הוא החליט שהוא מדבר עם כולם וכך היה. אני קוראת לזה מקרה מתנה. הילד לבד החליט לדבר ולשמחתנו זה לא נמשך יותר מידי שנים כמו עם הבן הגדול. הבן הגדול שלי סבל מכיתה א ועד כיתה ו מאילמות סלקטיבית. הוא דיבר עם 5 חברים לכיתה, אך ורק כשהם הגיעו אלינו הביתה, ובבית הספר הוא שתק. לא דיבר עם אף אחד – לא עם הסייעת, לא עם המחנכת, לא עם הילדים, ולא איתנו כשהיינו בשטח בית הספר. הלכנו לטיפולים – ניסינו תרופות, ניסינו טיפולים פסיכולוגיים שונים, וכלום לא עזר. האשמנו את עצמנו (ברור אנחנו תמיד אשמים בכל). אלו היו שנים קשות מנשוא. שנים שבהן לא נראתה שום תקווה בעניין הדיבור. ניסינו לשוחח עם הילד, לשאול, להבין למה הוא מתנהג ככה, האם זה לא מפריע לו, ונתקלנו בחומה בצורה. אלו היו שנים מתסכלות, מלוות בחשש גדול. עד כיתה ה, הזמנתי לו חברים בעצמי. הייתי משוחחת עם האמהות ומזמינה. מכיתה ה, ילדים החלו להיות בקשר בעצמם ולהזמין אחד את השני (לא דרך האמהות). ונוצר מצב לא נעים שבו הילד גדול מספיק, ואני מתקשרת עבורו לחברים, והחלטתי להרפות. נוצר מצב שבכיתה ה עוד הגיעו אליו מעט חברים, ובכיתה ו אחר הצהריים הוא היה בבית עם עצמו ולא נפגש עם חברים. בערך באותו הזמן הוא כן דיבר מעט עם הסייעת, והמחנכת (וגם זה בהיחבא). כאשר אני מוכרחה לציין את המחנכות שלא ויתרו עליו, והתייחסו אליו כמו אל כולם, והסייעת שלא ויתרה לו עד שדיבר.

למרות התסכול והקושי, ואין לי מושג איך, תמיד האמנתי שיבוא יום והוא ידבר. אולי שכנעתי את עצמי להאמין (מה כבר היה לי להפסיד). האמנתי ואמרתי לו: אני לא יודעת למה אתה לא מדבר, אבל אני יודעת שביום שתרגיש שזה בסדר לדבר, תדבר. בתוך תוכי, עם כל האמונה, חששתי שהוא כבר סיגל דפוס של שתיקה. גם ככה הוא ילד עם ניוון שרירים שמתמודד עם מחלה לא פשוטה כלל, חששתי שלאט לאט החברים פשוט ישכחו אותו ויתעלמו ממנו. אבל המשכתי להאמין. בכיתה ה רכשנו לו טלפון נייד חכם. שומו שמיים, מי היה מאמין שאסכים טלפון בגיל כזה? למה הוא צריך טלפון בכלל? זה ילד שמלווה במהלך שעות הלימודים על ידי סייעת, הוא לא הולך לבד מבית הספר ולבית הספר, אבל הילדים בכיתתו התחילו עם טלפונים וקבוצות וואטסאפ, ובחרנו לעשות משהו שיהיה כמו כולם. הטלפון הציל אותו. הוא אמנם לא דיבר, אבל הוא החל להתכתב. לא כתב המון, לא הרחיב, לא קבע עם חברים, אבל החל להגיב להודעות, החל לשלוח הודעות שטותיות ובדיחות כמו שאר הילדים, וזה גרם לו לחוש חלק.

במהלך השנים, הייתי מנסה לשוחח איתו, לשאול אם זה לא מפריע לו, ניסינו את שיטת המקל והגזר – אם תדבר, תקבל ממתק. זה לא עזר. בסוף כיתה ו, הבן שלי אמר לי: אמא אני אדבר כשאני אעבור לבית ספר אחר. ואכן כשהוא התחיל את החטיבה, הוא דיבר. המחנך שלו לא הצליח להבין על מה אנחנו מדברים, כשאנחנו מספרים לו שהבן שלנו עם אילמות סלקטיבית. זו היתה הפתעה אדירה עבורינו, ועדיין החשש קינן בנו. בבר המצווה שלו, הוא נאם לפני כל האורחים. זה היה רגע של ניצחון. רגע של נחת, רגע שבו התבוננתי לאחור והבנתי שניצחנו את האילמות הסלקטיבית.

בנושא הזה של חרדות בכלל ואילמות סלקטיבית בפרט, אנשים רבים חושבים שבידיהם הפתרון. פעמים רבות, אנשים אמרו לי – "יש מישהי מעולה שמטפלת רק בזה, והיא בטוח תעזור", או "אני מכירה מישהי, היא לא מטפלת, אבל היא עזרה לבת שלי בת השלוש כשסבלה ממשהו דומה". גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים בטוחים שאצלם הפתרון. אצלנו לא הטיפול התרופתי, ולא הטיפול הפסיכולוגי עזרו. אם יש טיפים קטנים שאני יכולה לתת, הם להחליט שאתם לא מאשימים את עצמכם – זה לא יעיל, זה לא הגיוני, ולא תורם. טיפ נוסף וחשוב הוא האמונה: תגידו לעצמכם שאתם מאמינים שהילד ידבר, תראו את הכוחות של הילד, מעבר לדיבור, תתבוננו תמיד על היכולות ועל ההצלחות שלו, ותשבחו אותו תמיד. לי זה מאד עזר. כמובן שבסופו של דבר ההחלטה היתה של הילד, ולפעמים צריך להמתין בסבלנות רבה עד שהילד ירגיש שהוא מסוגל לדבר.